הוא היה אדון צעיר אך קשיש ביותר, הגיע אלינו לאחר שרבים ניסו לטפל בו ולהרוויח על הגב של משפחתו ממון. הם ניסו ה-כ-ל עד שאחד השכנים הציע שיפנו לקופת חולים ויבקשו להגיע למרפאת פצע.
כשהשוותי בין המראה שלו לבין הגיל המופיע בתיק, הייתי בשוק, חשבתי שהוא בן 85 והוא היה רק בן 64, רזה, חלק ועם פצעים קשים של תת-תזונה וקושי בניידות. …
עשינו הערכה מקיפה ונתנו טיפול לפי הספר וקצת מעבר לספר.
אחרי כמה חודשים, כשראינו ברכה בעמלינו, והפצעים הלכו ונסגרו, המחלה הבסיסית החמירה והוא נאלץ להתאשפז ושם לעבור הנשמה ולהישאר מונם למשך שארית חייו הקצרה.
היום, הייתי בשכונה, למרות שאני רואה מודעת אבל רבות של מטופלים, הפעם, העובדה שחצי מבניו ובנותיו התקשרו להודיע לי על פטירתו, הביאה אותי לעצור את שגרת ביקורי ולפנות לביקור שבעה וניחום אבלים.
שם, על הספסל הם סיפרו איך אהב את הטיפול ושמח בביקורים שלי, איך הם ראו את הניצוץ בעיניו כשהצוות המחלקה הסכים לטפל לפי מה שהם למדו אצלי ואיך גם בימיו האחרונים, הוא לא איבד תקווה.
שמחתי לראות שיש משפחות שזוכרות ולוקחות הלאה.
אמרתי להם שמטרתי בטיפול, בסנגור הסיעודי ובעמותה היא להגיע למטופלים הללו, אלה שאין להם כסף להוציא על טיפולים אך הסביבה מציעה כל מיני מטפלים יקרים שיבואו וייקחו כסף ללא שהם יקדמו את הפצע. אנחנו רוצים להראות שיש דרך להסתכל בצורה הוליסטית על המטופל בלי לשנות את דרכינו ועם חיוך ורצון לתת.
ברוך דיין אמת
