הכרת ההבדל בין גלד לאסכר אולי לא נראית כמו עניין גדול. עם זאת, לצורך תיעוד נכון והסקת מסקנות לעתיד, חשוב להבחין בינהם.
להלן כמה תרחישים שתוכלו לחשוב עליהם.
תרחיש ראשון: יש למטופל כיב לחץ נרכש ובלתי ניתן לעצירה במוסד סיעודי. האחות המטפלת תיעדה כי ישנו חשד לפגיעה ברקמות עמוקות (DTI) עם גלד יבש, בגודל 4X4 בשטח אך ללא עומק ידוע….
מחד, DTI הוא עור שלם ללא עומק. רמת ההרס של הרקמה עשויה להיות בעובי מלא בעוד העור נותר שלם. מאידך, גלד נמצא על פצע שטחי או בעובי חלקי.הפער הזה גורם לכך שהתיעוד סותר את עצמו.
תרחיש שני רופא תיעד, "הטריה כירורגית, הסרת אסכר", כשמדובר למעשה בגלד. זה נחשב כעת לפצע בעובי מלא, מה שמוביל להתנהלות מוסדית שויגה מכאן והלאה. התיעוד הוא קריטי בכדי להבטיח , הן טיפול מתאים והן יצירת נהלים מתאימים למניעה ותקצוב נכון בעתיד.
גלד מול אסכר
המונח "eschar" אסכר אינו ניתן להחלפה עם "גלד". אשכר היא רקמה מתה שנמצאת בפצע בעובי מלא. אתה עלול לראות כאלה לאחר כוויות, כיב איסכמי, דלקת פטרייתית, necrotizing faceitis וחשיפה לאנתרקס העור. הנחיות הטיפול הנוכחיות ממליצות להימנע מהסרת eschar על העקבים כשהעור בעקבים שלמים (יבשים, דבוקים, שלמים ללא אריתמה או תזוזה תת-עורית). זרימת הדם ברקמה מתחת לאסכר גרועה והפצע רגיש לזיהום. האסכר פועל כמחסום טבעי נגד זיהום בכך שהוא מונע מהחיידקים להיכנס לפצע.
אם האסכר הופך לא יציב (רטוב, מכווצת, רופפת, מכוערת, בצקתית או אדומה) יש לטפל בה בהתאם לפרוטוקול המרפאה או המוסד.
המונח "גלד" משמש כאשר נוצר קרום על ידי קרישה של דם או הפרשות. גלדים נמצאים על פצעים שטחיים או בעובי חלקי. גלד הוא הקרום החום, החלוד והיבש הנוצר על כל משטח פגוע בעור, תוך 24 שעות מהפציעה. בכל פעם שהעור שלנו נפגע בגלל חתך או שחיקה כלשהי, הוא מתחיל לדמם בגלל דם שזורם מהכלי הכלים הפגועים. דם זה המכיל טסיות דם, פיברין ותאי דם, נקרש במהרה בכדי למנוע אובדן דם נוסף. המשטח החיצוני של קריש הדם הזה מתייבש לכדי יצירת קרום חום חלוד, המכונה גלד, המכסה את רקמות הריפוי הבסיסיות כמו כובע. מטרת הגלד היא למנוע התייבשות נוספת של העור המתרפא שמתחת, להגן עליו מפני זיהומים ולמנוע כל כניסה של מזהמים מהסביבה החיצונית. הגלדים בדרך כלל נשארים במקומם עד לתיקון העור שמתחתיו ותאי עור חדשים שיופיעו, ולאחר מכן נושר באופן טבעי.
